★★★★★

החלטתי לקנות לסבא ולסבתא את שני הספרים יחד, כדי שיספרו סוף-סוף את הסיפורים אחד על השני – כל אחד בקול שלו.

התגובות היו מדהימות:
סבא פתח את הספר הכחול, ראה את השאלה הראשונה על העלייה – והעיניים שלו מיד נצצו. עוד באותו ערב הוא כתב שלושה עמודים על הדרך באונייה והחבר הכי טוב שאיבד שם.
סבתא חייכה ואמרה ‘סוף-סוף מישהו מתעניין במה שעברתי’. היא התחילה בפרק על ילדותה בביירות, ובכל ביקור אני מוצאת אותה מוסיפה עוד דף, עם כתב-יד סבלני וציורים קטנים.

הקסם האמיתי קרה כששניהם ישבו יחד בסלון – סבא קורא קטע שכתב, סבתא מתקנת אותו בצחוק, ואז כותבת את הגרסה שלה. זאת הפכה להיות הפעילות הקבועה של ימי שישי בצהריים, ואנחנו, הנכדים, פשוט מקשיבים ונרשמים לזיכרונות.

קניתי את שני הספרים במארז וקיבלתי אותם אחרי יומיים עם אריזה יפה, ממש מתנה מוכנה. עכשיו יש לי בטוח שני אוצרות משפחתיים – וכל משפחה צריכה את זה.

★★★★★

בהתחלה קניתי את הספר לאמא, כי חיפשתי משהו שבאמת ייגע בלב. אחרי שראיתי אותה יושבת בסלון וכותבת לי על הילדות שלה בחדרה – הזמנתי מיד גם לאבא, סבא וסבתא. אמא מילאה כבר חצי ספר, עם דמעות וצחוקים על הדרך.
אבא כתב על הטירונות שלו ועל החלום שהיה לו לפתוח נגרייה – דברים שלא שמעתי מעולם.
סבא סיפר על ההגנה ועל העלייה באונייה, ואני קורא את זה ומרגיש שאני בסרט.
סבתא הדביקה תמונות חתונה וכתבה איך הכירה את סבא בריקוד עם סוד קטן, שרק עכשיו גיליתי.

כל יום אני מקבל מכולם שיחות של מה שהם כתבו. פתאום יש לנו שיחות עומק שלא דמיינתי.

זו המתנה הכי טובה שנתתי – וגם קיבלתי חזרה. ארבעה ספרים, ארבעה עולמות, מורשת משפחתית אחת שתישאר לילדים שלי לנצח.

★★★★★

לא משנה כמה אני מכירה את אמא שלי – לא ידעתי כמה עוד יש בתוכה עד שהיא התחילה למלא את היומן.
זה התחיל כמתנה ליום הולדת. משהו קטן, סמלי, מהלב. אמרתי לה 'תכתבי כשבא לך', והיא חייכה ואמרה 'אולי מתישהו'.
ואז, פתאום, זה קרה. יום אחד היא פתחה את היומן. עמוד אחד. אחר כך עוד אחד.
בהתחלה היא רק קראה את השאלות. אחר כך התחילה לכתוב. לאט, בעיפרון, ואז בעט.

מהר מאוד היא התחילה להרגיש בזה משהו אחר – לא כמו משימה, אלא כמו שיחה. בינה לבין עצמה. בינה לביני.
היא כתבה על הילדות שלה, על הבית ש...

★★★★★

קניתי את שני היומנים – של אמא ושל אבא – והאמת? זו הייתה אחת ההחלטות הכי מרגשות שעשיתי.
זה התחיל בתור מתנה – אבל מהר מאוד הפך למשהו הרבה יותר גדול.
אמא שלי כתבה כמו סופרת נסתרת.
אבא שלי, שלא רגיל לשתף, הפתיע עם כל מילה שיצאה ממנו.
השאלות ביומן לא סתם מעלות זיכרונות – הן פותחות לב. הן גורמות לאנשים לספר על עצמם כמו שלא סיפרו שנים.

פתאום אתה מגלה את ההורים שלך מחדש.
כילדים, כנערים, כאנשים שעברו דרך – לא רק כהורים שגידלו אותך.
עבורי, זו לא רק מתנה – זה חיבור מחודש.
וזה משהו שיישאר איתנו, לדורות.

★★★★★

קניתי את היומן לאבא שלי ליום הולדת שלו
כשהבאתי לו את היומן הזה, הוא עשה את הפרצוף הרגיל של 'מה זה, עכשיו אתה מחנך אותי?'
אבל כמה ימים אחר כך, תפסתי אותו יושב עם הקפה וכותב. לא צילמתי כי פחדתי שיברח 😅

אחרי שהוא מילא כמה פרקים, הוא אמר לי 'סתם, זרמתי עם זה קצת, אל תצפה ליותר מדי'.
אבל כשקראתי... וואו.
לא ידעתי שהוא זוכר את השם של הכלב הראשון שלו.
לא ידעתי שהוא פחד בטירוף כשהפכתי לאח גדול.
ולא ידעתי כמה...

★★★★★

חשבתי שאני יודעת הכול על אמא שלי. הרי גדלתי איתה, שמעתי אינספור סיפורים אבל עד שהיא התחילה למלא את הספר הזה, לא באמת הבנתי כמה עומק וזיכרונות עוד חבויים בתוכה.

קניתי לה את הספר כמתנה עם משמעות, בלי לחץ – אמרתי לה, "כשתרגישי, תתחילי לכתוב." שבועות עברו, ופתאום היא פתחה אותו. רק הציצה, ואז התחילה לכתוב שורה ועוד שורה.

זה הרגיש לה כמו מסע קטן אחורה בזמן. פתאום היא סיפרה לי על רגעים שלא שמעתי מעולם: על הילדות שלה, על איך היא הרגישה כשנולדו לה ילדים, על מה היא הכי גאה בו.

זה היה כמו לפתוח דלת חדשה אליה והכי מדהים? היא אומרת שזה החזיר לה זיכרונות שהיא בעצמה כמעט שכחה.

★★★★★

כשהבת שלי נתנה לי את היומן, זה נראה לי מרגש – אבל גם קצת מלחיץ. חששתי שאני לא 'אדע לכתוב', שלא יהיה לי מה להגיד. אבל השאלות היו עדינות, חכמות, והרגישו כמו שיחה עם מישהי שמכירה אותי שנים.
פתאום מצאתי את עצמי נזכרת בדברים ששכחתי שהיו – בשירים שאמא שלי הייתה שרה לי, באיך זה הרגיש להחזיק תינוק בפעם הראשונה, ואפילו ברגעים שלא דיברתי עליהם שנים.

לאט לאט, זה הפך לרגע שלי.
רגע של שקט, של מחשבה, של קרבה לעצמי ולמי שהייתי.
כשהשלמתי את הפרקים וראיתי את הדפים מתמלאים בכתב ידי – הרגשתי גאווה.
זו מתנה שהשארתי לילדים שלי, אבל גם לעצמי.

★★★★★

כשהבאתי לאמא שלי את היומן הזה, לא תיארתי לעצמי כמה הוא ירגש אותה – ואותי. בהתחלה היא קצת הססה, אמרה שהיא לא 'יודעת לכתוב', אבל אחרי כמה ימים היא שלחה לי תמונה של הדף הראשון שמילאה... ומשם זה פשוט התגלגל.
כל פעם שהיא פתחה עמוד, זה הפך לרגע של שקט עם עצמה. ולי? לי זה נתן את ההזדמנות להכיר את אמא שלי מחדש – לא כאמא, אלא כאישה. עם חיים, מחשבות, אהבות, פחדים וחלומות.
כשקיבלתי את היומן המלא בחזרה, פשוט ישבתי עם כוס תה והתחלתי לקרוא. צחקתי, התרגשתי, ובכיתי לא מעט.
זה לא 'עוד מתנה'. זה ...

★★★★★

הספר הזה התחיל ממתנה שגרתית לחג, כזו שמחפשים ברגע האחרון אבל התברר כמשהו שאף אחד לא ציפה לו.

אמא שלי לא טיפוס שכותבת. תמיד הייתה אישה של מעשים, לא של מילים. כשנתתי לה את הספר, היא חייכה ואמרה "נראה לי שזה יישאר ריק." לא לחצתי.

שבועיים אחר כך מצאתי אותה יושבת במרפסת עם כוס קפה והספר פתוח. היא לא קראה עיתון, היא כתבה. בשקט, בריכוז שלא ראיתי אצלה הרבה זמן.

ביום שישי, כשבאתי לאכול איתם, היא דחפה לי את הספר ליד ואמרה "תקראי עמוד 17".

זה היה סיפור מהילדות שלה, מצחיק ומלא רגש, שלא שמעתי עליו מעולם. מאז, כל ביקור הפך להזדמנות לשמוע עוד פיסה ממנה.

לא האמנתי כמה קרוב אפשר להרגיש כשמישהו כותב באמת מהלב.